ההוראות העקרוניות בעניין פסיקת הוצאות משפט הנפסקות בסיום ההליך המשפטי ובעת הכרעה בכל בקשה הנדונה במסגרת ההליך מצויות בפרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (תקנות: 37(י), 53, 157-151).

פסיקת הוצאות משפט מסורה כמובן לשיקול דעת ביהמ"ש שדן בהליך המשפטי, ופסיקת ההוצאות היא בגדר ברירת מחדל אלא אם מצא ביהמ"ש לנכון שלא לפוסקן.

לביהמ"ש שיקול דעת נרחב בקביעת סכום ההוצאות שיפסקו לבעל הדין שזכה בהליך המשפטי. ביהמ"ש רשאי גם לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ובנסיבות מיוחדות להטיל הוצאות אישיות אף על בא כוחו של בעל דין.

נקודת המוצא ע"פ תקנות סדר הדין והפסיקה היא כי בעל דין שהפסיד בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק ונתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה. עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות כדי למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שוויון, וייקור ההליכים. פסיקת הוצאות נועדה לצורך ניהול יעיל של מערכת המשפט, לאיזון בין זכות הגישה לערכאות ובין שיקולים של מניעת תביעות סרק, מניעת שימוש לרעה או ניהול מכביד של ההליך.

על בעל דין המבקש כי ביהמ"ש יורה כי יושבו לידיו ההוצאות אותן הוציא לטענתו בהליך משפטי, להוכיח, כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו על ידו בפועל או שהתחייב להוציאן; וכן עליו להוכיח כי מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות שהיו דרושות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין.

בבואו לפסוק הוצאות ישקול בית המשפט את התנהגות הצדדים להליך ודרך ניהולו; את הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת; קיומו של יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש לסעד שנפסק ובין שכר הטרחה וההוצאות; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; חשיבות העניין עבור בעלי הדין וכיו"ב.