הלכה ידועה היא כי לבימ"ש של פשיטת רגל הסמכות לבטל את הכרזתו של חייב פושט רגל (או לדחות בקשת פשיטת רגל) בין היתר אם התנהל החייב בחוסר תום לב, בין אם בשלבי יצירת החובות ובין אם במסגרת הליך פשיטת הרגל עצמו.

סמכות זו לבטל ההליך בשל חוסר תום לב מצד החייב הוכרה גם בחוק חדלות פירעון במסגרת סעיף 183 לחוק.

כן נקבע במסגרת הפסיקה, כי חייב שבוטל בעניינו הליך פשיטת רגל, יהא רשאי להגיש בקשה חדשה להכריזו פושט רגל, רק לאחר "תקופת צינון".

סוגיה זו נדונה במסגרת ע"א 8673/13 גמיל אלקצאצי נ' כונס הנכסים הרשמי, ושם נקבע כי "תקופת הצינון" שצריכה לחלוף בין מועד ביטול הליך פשיטת הרגל ועד למועד שבו רשאי החייב להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל, נעה בין : "…שנה לשנה וחצי לפי שיקולו של ביהמ"ש, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי" (להלן : "הלכת אלקצאצי").

לאחר שנכנס חוק חדלות פרעון לתוקף בשנת 2019, התעוררה שאלה האם הלכת אלקצאצי ממשיכה לעמוד בתוקף גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, ומי הגורם המוסמך להחליט ביחס לאורך תקופת הצינון המתבקשת לפי אותה הלכה.

סוגיה זו הונחה לפתחו של ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים במסגרת רע"א 663/21 שייח יוסף מנאר נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון, ושם קבע ביהמ"ש כך :

נקודת המוצא שבבסיס הליך חדלות פירעון כפי שהיה גם בבסיס הליך פשיטת הרגל, שמדובר בהליך של "חסד המחוקק", וזאת בשל ההזדמנות הניתנת לחייב להיחלץ ממצבו ולהשתקם מבחינה כלכלית, כאשר גם על הליכי חדלות פירעון לפי החוק כפי שגם היה במסגרת הליך פשיטת הרגל, חולש העיקרון הקובע כי על היחיד לנהוג בתום לב ולא לנצל לרעה את ההליכים.

מכח אותו רציונל נקבע, שגם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון, אין מקום לאפשר ליחיד להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים, ללא כל "תקופת צינון" בין הליך חדלות פירעון שבוטל, לבין הליך חדלות פירעון חדש.

ביהמ"ש מציין כי תכלית החוק תומכת בהחלת הלכת אלקצאצי על הליכים לפי חוק זה וכי אין כל סתירה בין קביעת תקופת צינון בין הליך חדלות פירעון אחד למשנהו, לבין התכלית שעניינה קידום שיקומו הכלכלי של החייב. כן קובע ביהמ"ש כי טובת היחיד אינה תכלית העומדת לבדה ולמולה יש לאזן את טובת הנושים ואף את טובת הציבור כולו.

לפיכך נקבע כי הלכת אלקצאצי שרירה וקיימת גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, משאין בהוראותיו כדי לשנות מן ההלכה.

באשר לזהות הגורם המוסמך לקבוע את אורך תקופת הצינון, ביהמ"ש העליון קבע כי אם לא נקבעה תקופת צינון על ידי הערכאה שביטלה את ההליך הקודם, הממונה על הליכי חדלות הפרעון והשיקום הכלכלי, הוא הגורם המוסמך להכריע בשאלת אורך תקופת הצינון.

לצורך קציבת תקופת הצינון, קובע ביהמ"ש, שעל הממונה או ביהמ"ש, לפי הענין, להביא בחשבון את נסיבות המקרה הפרטני המונח בפניו. במסגרת השיקולים, יש לקחת בחשבון בין היתר את אופי המחדלים שהביאו לביטול ההליך הראשון; כמות המחדלים והישנותם; מידת הנזק שהסבו המחדלים לנושים; התנהלותו הכלכלית של היחיד במהלך תקופת הצינון – לרבות האם יצר חובות חדשים במהלך תקופה זו; ניסיונות היחיד להשתקם בכוחות עצמו בתקופת הצינון; ועוד – לא מדובר ברשימה סגורה.